החלטה בתיק רע"פ 5379/13

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ע"פ 47268-08-11 (בהרכב: כב' סגן הנשיאה, השופט ש' ברלינר, כב' סגן הנשיאה, השופט י' גריל, וכב' השופט א' טובי) מתאריך 08.12.2011, וב-עפ"ג 24712-05-13 (בהרכב: כב' סגן הנשיאה, השופט י' גריל, כב' השופט ש' ברלינר, וכב' השופטת ב' בר-זיו) מתאריך 27.06.2013, בגדרם התקבל ערעור המשיבה על הכרעת הדין ונדחה ערעורו של המבקש על גזר הדין של בית משפט השלום בעכו ב-ת"פ 1369/08 (כב' סגן הנשיא, השופט מ' אלטר).

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.            נגד המבקש הוגש כתב אישום, בגדרו נטען כי במועדים הרלבנטיים המבקש עבד כמנהלתן בחברה המעניקה שירותי גבייה למועצות מקומיות בגליל (להלן: החברה). עוד נטען כי יאסין, אביו של המבקש (להלן: יאסין), וסאלח, דודו של המבקש (להלן: סאלח), היו חייבים באותם מועדים סכום כסף מסוים למועצה המקומית כאבול. בתאריך 28.04.2002 שילם המבקש, על חשבון חובו של יאסין למועצה המקומית כאבול, סך של 26,000 ש"ח ב-26 שיקים דחויים.

על פי הנטען בכתב האישום, בחמישה מועדים שונים (בין תאריך 12.12.2002 לבין תאריך 12.05.2003), חדר המבקש למחשבי החברה לאוטומציה בע"מ, המעניקה שירותי מיחשוב למועצות מקומיות שונות, וזייף את הרישומים במחשב, בכך שערך שינויים בנתוני החוב של יאסין ושל סאלח למועצה המקומית כאבול. בסך הכל, כך על פי הנטען בכתב האישום, הפחית המבקש סך של 15,391 ש"ח מתוך חובם של יאסין ושל סאלח. בהמשך לכך, והחל מחודש אפריל 2003, חזרו 15 שיקים (מתוך 26) שאותם מסר המבקש למועצה המקומית כאבול.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות (5 עבירות לפי סעיף 418 סייפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 סייפא לחוק העונשין), ובחדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה (5 עבירות לפי סעיפים 4 ו-5 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המחשבים)).

3.            במהלך דיוני ההוכחות בפני בית משפט השלום הנכבד, התברר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית בנוגע לנתונים הבאים: עבודת המבקש בחברה במועדים הרלבנטיים; חובם של יאסין ושל סאלח למועצה המקומית כאבול; מסירת השיקים על ידי המבקש למועצת כאבול; ההפחתה בחובם של יאסין ושל סאלח; וחזרת השיקים החל מחודש אפריל 2003. המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים היתה האם המבקש הוא שביצע את פעולות המיחשוב שגרמו להפחתת חובם של יאסין ושל סאלח.

4.            בתאריך 16.06.2011 הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש.

בית משפט השלום הנכבד קבע כי אין מחלוקת על כך שאין ראיות ישירות הקושרות את המבקש לביצוע פעולות הפחתת החוב, ושראיות המשיבה הן נסיבתיות בלבד. בית משפט השלום הנכבד הוסיף וקבע כי אין מחלוקת שכל פעולות הפחתת החוב בוצעו על ידי מספר משתמש "99", שהוא מספר המשתמש של מנהל החברה לאוטומציה בע"מ. לפיכך, נדרש בית משפט השלום הנכבד לשאלה האם המבקש הוא שעשה שימוש במספר המשתמש "99", והוא שביצע את פעולות הפחתת החוב.

לאחר שסקר את מכלול הראיות, מצא בית משפט השלום הנכבד כי מאחר שלא הובאה כל ראיה, וממילא לא הוכח, שהמבקש ידע, או היה יכול לדעת, את הסיסמה של מספר המשתמש "99" - הרי שלא ניתן לקבוע, ברמת הודאות הדרושה להרשעה, שהוא שעשה שימוש במספר המשתמש ובסיסמה לצורך פעולות הפחתת החוב, כך ש-"אין מנוס מלזכות את הנאשם [המבקש כאן - ח"מ] מחמת הספק, הגם שאני נוטה להאמין שהוא זה שביצע את הפעולות של הפחתת חיוביהם של יאסין ושל סאלח".

5.            על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובגדרו טענה כי מכלול הראיות הנסיבתיות בתיק יש בו כדי לבסס את הרשעת המבקש בכל המיוחס לו בכתב האישום.

בתאריך 08.12.2011 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, לאחר שסקר בהרחבה את ההלכה שנקבעה בבית משפט זה בנוגע להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, כי מכלול הראיות מוביל למסקנה סבירה יחידה - שהמבקש הוא שביצע את פעולות הפחתת החוב. בית המשפט המחוזי הנכבד מצא כי קיימת התאמה בין המקומות שבהם עבד המבקש בעת שבוצעו פעולות הפחתת החוב לבין מיקום המחשב שממנו בוצע הפעולות, כי למבקש היה אינטרס ברור לבצע את הפעולות הנ"ל, ושקיימת התאמה ברורה בין סכום החוב שהופחת לבין הסכום הכולל של השיקים שחזרו (15,000 ש"ח). כל אלה, בנוסף לכך שהמבקש עבד בחברה המעניקה שירותי גבייה למועצות המקומיות הרלבנטיות - מביא, לשיטת בית המשפט המחוזי הנכבד, לכך ש-"המסקנה המתבקשת על יסוד ניסיון החיים והשכל הישר היא שאכן מי שביצע את העבירות נשוא כתב האישום הינו המשיב [המבקש כאן - ח"מ]". בית המשפט המחוזי הנכבד קבע בנוסף כי המבקש לא הצליח להציע כל תרחיש עובדתי חלופי, אשר יש בכוחו להקים ספק סביר בתרחיש המפליל אותו.

לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד את ערעור המשיבה, הרשיע את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והורה על החזרת התיק לבית משפט השלום הנכבד לצורך קביעת גזר דינו של המבקש.

6.            בתאריך 23.04.2013 גזר בית השלום את דינו של המבקש, והשית עליו את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות; 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים (כאשר התנאי שהוא שהמבקש לא יעבור עבירה המנויה בסימן ו' לפרק י"א של חוק העונשין, או כל עבירה המנויה בפרק ב' של חוק המחשבים); וקנס בסך של 4,000 ש"ח.

7.            על גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד. בתאריך 27.06.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, וקבע כי: "בסופו של דבר גזר הדין הוא ברף התחתון של הענישה, נעלה מכל ספק שגזר הדין מביא בחשבון את כל הנסיבות שניתן להביא בחשבון לצד הקולא ואין סיבה כלשהי להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר דין זה, שלא נפלה בו טעות כלשהי".

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

8.            בבקשתו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי הנכבד בכך שקיבל את ערעור המשיבה על הכרעת הדין, שכן מסקנותיו של בית משפט השלום הנכבד התבססו על התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים שהעידו בפניו במהלך מספר רב של דיוני הוכחות בתיק.

עוד טוען המבקש כי העונש אשר הושת עליו החמיר עימו יתר על המידה, שכן לא ניתן די משקל להתארכות ההליכים, אשר התמשכותם לא היתה תלויה כלל במבקש.